פסק-דין בתיק ת"ק 34312-12-11

1.         בתאריך 23/10/03 ניתן, במעמד צד אחד, פסק דין כנגד המבקשים, במסגרת תובענה שהגיש המשיב כנגדם בביהמ"ש לתביעות קטנות בקריית גת. לטענת המבקשים, דבר קיומו של פסק הדין נודע להם רק בסוף מאי 2011, עת קיבל המבקש 2 (להלן: "המבקש") החלטה של רשם ההוצאה לפועל בתיק הוצל"פ, אשר נפתח בעקבות פסק-הדין נשוא בר"ע זו. המבקשים הגישו בקשה לביטול פסק הדין, והמשיב התבקש ליתן תגובתו, אולם עוד בטרם הגיב, דחה ביהמ"ש (בהחלטה מיום 30/11/11) את בקשתם וקבע, כי די במצוין בפסק הדין, כי בוצעה מסירה כדין, כדי לדחות את הטענה הסותרת זאת.

            על פסק הדין, ועל החלטת דחיית הבקשה לביטול פסק הדין, הבר"ע שבנדון.

2.         לטענת המבקשים, דבר הגשת התובענה, קיומו של דיון ועצם קיומו של פסק דין כנגדם - לא הובאו לידיעתם עד למאי 2011, כאשר התקבלה אצלם החלטת יו"ר ההוצל"פ, כשאז פנו למזכירות ביהמ"ש כדי לקבל את פרטי התובענה, אולם התיק בוער זה מכבר, ועל כן לא עלה בידם להעלות טענות לגופה של תובענה; יחד עם זאת, ידע המבקש לטעון, כי בתקופה האמורה ניהל את עסקיו באמצעות חברה, היא המבקשת 1 (להלן: "החברה"), ולפיכך, ממילא לא יתכן שהיה חייב באופן אישי בגין עסקי החברה, הגם שהוא בטוח, שגם החברה לא הייתה חייבת בחוב כלשהו. עוד קבלו המבקשים על כך, שבקשתם לביטול פסק הדין נדחתה, חרף העובדה שהמשיב לא הגיב לבקשה; טענו, כי אין כל ראיה או הוכחה לכך, שבזמנו בוצעה להם מסירה כדין, ועל כן שגה ביהמ"ש עת הסתמך אך ורק על קביעתו בפסק הדין, לפיה בוצעה להם מסירה כדין; ועמדו על כך, שמחובת הצדק לבטל את פסק הדין, הפגום ביסודו ופוגע קשות בזכויותיהם.

3.         המשיב, טען בתגובתו, כי בוצעה למבקשים מסירה כדין, הן של כתב התביעה והן של הזימון למועד הדיון, ואף צרף לתגובתו אישור מסירה מיום 26/09/03 ותצהיר חתום ע"י השליח אודות דבר המסירה. עוד טען, כי בעקבות פסק הדין, נפתח תיק ההוצאה לפועל כבר ביום 23/4/04 וכבר היה קיים עת המבקש ביקש, והוכר, כחייב מוגבל באמצעים ותיקיו אוחדו, ועל כן היה עליו לדעת אודות קיומו של הליך זה. לעמדתו, המבקשים אינם נקיי כפיים והתנהלותם מביעה זלזול והעלמה מכוונת של עובדות מביהמ"ש; סיכויי ההגנה העומדים להם קלושים (הגם, שלא פרט את עיקרי התובענה בגינה ניתן פסק הדין, ואילו טענות הגנה לכאורה אמורות להיות למבקשים); למשיב ייגרם נזק באם יבוטל פסק הדין, שכן במשך שנים רבות הסתמך עליו.

            בצדק ציינו המבקשים, בהתייחסותם לתגובת המשיב, כי צרף מסמכים רבים שלא הוגשו לביהמ"ש קמא ומבלי שקיבלו היתר מביהמ"ש לעשות כן. משהמשיב לא הגיב לבקשת המבקשים לביטול פסק-הדין, ואף נמנע מלהגיש תצהיר לביסוס טענות עובדתיות המשמשות בסיס לעמדתו, לא היה ראוי שיעשה כן לראשונה בפני ערכאת הערעור וללא קבלת היתר לכך.

4.         לבימ"ש קנויה סמכות לבטל החלטה או פסק דין שניתנו על פי צד אחד, וזאת לאור האמור בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הקובעת כי:

                        "ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם".

           ובתביעות קטנות, תקנה 12 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976 קובעת, כי ניתן לעשות כן אם הבקשה הוגשה בתוך 7 ימים:

                         "ניתנה החלטה שלא בפני בעל דין והגיש בעל דין בקשה לביטולה תוך 7 ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט, על פי צד אחד, לבטלה בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות המשפט או ענינים אחרים; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם".

            הפסיקה קבעה, כי יש להבחין בין ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, מתוך חובת הצדק בשל פגם שנפל בהליך, למשל כאשר אי התייצבות בעל הדין לדיון נבעה מכך שלא הוזמן כדין לדיון, לבין ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, בהעדר הגנה, הנתון לשיקול דעת בית המשפט.

            נקבע, כי כאשר פסק הדין שניתן במעמד צד אחד הינו פגום, לרוב משום שלא בוצעה המצאה כדין למבקש ביטול פסק הדין - יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה. הלכה זו נסמכת על ההשקפה שלפיה בעל דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים עובר למתן פסק הדין:

                        "פסק דין אשר ניתן שלא כהלכה... רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק. פסק דין כזה פגום הנהו, ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של עניין, שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה" (ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395).

5.       לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות ובנספחים, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער, הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, והוחלט לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין וההחלטה שניתנו בביהמ"ש קמא.

6.         בפני ביהמ"ש קמא לא הוכח, במסגרת הדיון בבקשה לביטול פסק הדין, כי המבקשים קיבלו את ההזמנה לדיון או את כתבי הטענות, ואף לא הוכח כי קיבלו את פסק הדין או ידעו אודותיו לפני המועד שנטען על ידם, ולא היה ראוי להסתמך אך על המצוין בפסק הדין בעניין זה, שהרי כנגד קביעה זו מופנה הדיון כולו. בדרך כלל ההנחה היא, שפסק דין ניתן כראוי, אך חובת ביהמ"ש, בעת שהוא דן בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, לבחון שאלה זו. ובמקרה שבפנינו, לאור חלוף השנים מאז ניתן פסק הדין, ומאחר והמשיב לא הגיב לבקשה לביטול ולא הציג בפני ביהמ"ש את אישורי המסירה שביקש להסתמך עליהם במסגרת הערעור, למעשה לא עמדה בפני ביהמ"ש כל ראייה שתלמד על ביצוע מסירה כלשהי למי מהמבקשים ושתסתור את התצהיר שהוגש מטעם המבקשים. ואדגיש, כי גם נוכח האישורים שהמשיב ביקש להציג, על מסירת המסמכים למבקשים, לא היה ניתן להסתמך עליהם ללא קיום דיון וקביעת ממצאים על פי גרסת מי מהצדדים.

7.         אולם, גם אם היה מקום לצאת מתוך ההנחה, כי פסק הדין ניתן כראוי, עדיין היה מקום לבטלו לאור טענת המבקש, כי בזמנים הרלבנטיים פעל במסגרתה של החברה, וממילא לא היה חייב אישית לחובותיה, במידה והיו כאלה.

ויודגש, אין מקום לבוא בטרוניה למבקשים, שלא הגיבו לגוף התובענה ולא העלו טענות הגנה מעבר לאמור, שהרי התובענה, לעמדתם, מעולם לא הומצאה להם, וממילא לא יכלו לדעת מה תוכן הטענות שהועלו כנגדם.

בבקשה לביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד שלא בשל פגם בהמצאה, על ביהמ"ש לבחון שני פרמטרים עיקריים: האחד, סיבת מחדלו של המבקש; והשני, סיכויי הצלחת המבקש אם תבוטל ההחלטה, אם כי המבקש אינו חייב להראות שהגנתו היא איתנה ובטוחה, ודי לו אם יראה כי הגנתו אפשרית, וכי ביטול פסק הדין יצמיח לו תועלת, כך ששמיעת עמדתו בנושא שבמחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה (ר': ע"א 5000/92 יהושע בן ציון נ' אוריאל גורני, פ"ד מח(1) 830, עמודים 835-836; רע"א 6157/97 גראל בע"מ נ' גראל ערד (1983) בע"מ, פ"ד נא(4) 877; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט-2009) עמ' 371 עד 374; ע"א 3645/92 שאול קלנר נ' סשה לופוביץ, פ"ד מז(4) 133,שם נקבע על ידי כב' השופט ד' לוין, כי " ככל שהתשובה לאחת השאלות משכנעת יותר ובעלת משקל, קטן המשקל שיש לייחס לתשובה האחרת"). 

ובענייננו, כאמור, היה מקום לאפשר למבקשים להעלות את טענות ההגנה שלהם, ולו את הטענה בדבר חיוביו האישיים של המבקש. אלא, שביהמ"ש קמא כלל לא בדק את סיכויי הגנתם של המבקשים, ודחה את בקשתם אך ורק לאחר שיצא מתוך ההנחה, שפסק הדין ניתן כראוי ולאחר שבוצעה למבקשים מסירה כדין.

8.       אי ביטול פסק הדין כמוהו כנעילת שערי המשפט בפני המבקשים, תוך מניעת אפשרות קיום בירור ענייני והוגן של הנושא שבמחלוקת והכרעה בו על סמך ראיות של צד אחד בלבד. אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה. בתי המשפט נזהרים ב"נעילת שערי בית המשפט", במיוחד לאור חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד במשפט הישראלי, ויש אף שרואים בה כזכות חוקתית של ממש:

"יש לכלול את הזכות לביטולו של פסק דין שניתן על פי צד אחד במשפחת הזכויות המרכיבות את זכות הגישה לבית המשפט שהפכה לזכות חוקתית. מכאן, שאם לא ניתנה לבעל דין ההזדמנות לנצל את הזכות, שומה על בית המשפט לבטל את הפסק, בין אם ההזדמנות לא ניתנה לו בגלל העדר המצאה, ובין מחמת נימוקים אובייקטיביים או סובייקטיביים המצדיקים את ביטול הפסק" (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 204, וכן ע"א 8292/00 יוסף גבריאל נ' שמואל לוינסון, 2000) .